החלטה בתיק עמ"ת 41967-01-13

1.                  עררים על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' חן) מיום 13.1.2013 בתיק מ"ת 17928-01-13 בה קיבל את בקשת המשיבה והורה על מעצרם של העוררים ושל שניים נוספים עד לתום ההליכים.

2.                  נגד העוררים (להלן בהתאמה: "אבו צביח" ו- "הימוני") ונגד חוסיין אלפקיה (להלן: "אלפקיה") ומצטפא חושיה (להלן: "חושיה") הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של התפרצות למקום מגורים והחזקת כלי פריצה לבניין. לאלפקיה ולחושיה מיוחסות גם עבירה של שהייה בלתי חוקית ולאבו צביח עבירה של הסעת שב"ח ושל גרימת תאונת דרכים.

3.                  לפי תיאור העובדות שבכתב האישום התפרצו העוררים והאחרים (הארבעה ייקראו להלן: "הנאשמים") לבית משפחת ריבק שבמושב שריגים בכוונה לבצע גניבה. הם הגיעו למקום ברכב מסוג פורד שבו נהג אבו צביח; שלושה ירדו מהרכב ונכנסו לדירה תוך ששברו דלת כניסה אחורית לבית. הם פירקו מכשיר אזעקה והניחו אותו בתוך כיור שמולאה מים. לאחר שיצרו אי סדר בבית, הפכו תכולת מגירות וארונות וגנבו מתוך הדירה תיק ובו מצלמה מסוג ניקון 50B, שלוש עדשות למצלמה ומטען בשווי של 8,500 ש"ח. הם יצאו את הבית, נכנסו לרכב ונסעו מהמקום. כאשר הגיעו לכביש מס' 1, בסמוך למחלף אבו גוש, ביקש כוח משטרתי לעצור אותם. אבו צביח שנהג ברכב ניסה לברוח, תוך שפגע ברכבים שהיו לפניו ולאחריו עד אשר השוטרים נאלצו לנפץ את חלון הרכב כדי לעצור את היושבים בו. בתוך הרכב נמצאו לום, כפפות ופנס.

4.                  עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים. לאחר שבית משפט קמא שמע טיעון באשר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר הוא נתן ביום 13.1.2013 את החלטתו. בהחלטה מנומקת ומפורטת סוקר בית המשפט את גרסאותיהם של הנאשמים ומנתח את דו"חות העיקוב והתצפית. בהתייחס לכך הוא מזכיר כי המשטרה קיבלה מידע מוקדם ולפיו עתידה להתקיים פריצה והחלה במעקב עוד בירושלים כאשר באותו שלב נכחו ברכב שלושה. השוטרים הבחינו ברכב כשהוא חונה במושב שריגים בצמוד לבית מס' 141 ובתוכו ממתין הנהג. לאחר פרק זמן של 20 דקות יצאו מהבית שלושה גברים שאוחזים שקית שחורה מלבנית ונכנסו בריצה לרכב שהחל בנסיעתו לכיוון כביש מס' 1, כאשר הפעם מצויים בו ארבעה גברים. הרכב נעצר ובתוכו רכוש גנוב שזוהה בהמשך על ידי בעלי הבית שנפרץ כרכושם.

5.                  בית המשפט מתייחס לכך שבין השלב שבו נצפו הנוסעים ברכב יוצאים מן הבית ועד למעצרם בכביש חלפה מחצית שעה, וקובע כי אך שסביר שלא ניתק קשר העין בין השוטרים לבין הרכב, עדיין נכון להניח לטובת הנאשמים כי לא היה קשר רציף. יחד עם זאת סבר בית המשפט כי די בתשתית הראייתית שהוצגה, שכן מספר הרכב נרשם על ידי העוקבים מתחילת הדרך וקיימות די ראיות שהרכב עשה את המסלול לשריגים וחזרה משריגים -  שם נעצר.

6.                  בפרק הדיון בהחלטתו מתייחס בית משפט קמא לכך שדו"ח העיקוב לוקה בפגמים אלו ואחרים כהגדרתו ואף בהיעדר פירוט, אך הוא מוצא כי קמה במקרה זה החזקה התכופה לפיה אחרי שארבעת הנאשמים בכתב האישום יצאו מהבית, הם נתפסו ברכב בחלוף חצי שעה כאשר ברשותם רכוש שנגנב מהבית, כל זאת כאשר הם טוענים כי כלל לא היו באותו יום במושב שריגים. הסתירות הרבות שנלמדות מהודעותיהם של הנאשמים וניסיונו של כל אחד מהם להרחיק את עצמו רק מחזק את חומר הראיות שבידי המשיבה. המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא היא כי יש במכלול הראיות כדי להוות ראיות לכאורה הקושרות את כל הארבעה לביצוע הפריצה והגניבה המיוחסות להם. עוד קבע בית המשפט כי לאור העובדה שאלפקיה וחושיה הינם תושבי שטחים אשר שהו בישראל ללא היתר כדין, ומאחר ואבו צביח ידע מי נמצא ברכב, קמו בעניינו ראיות לביצועה של עבירת הסעת שב"ח.

7.                  משהגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה נפנה בית משפט קמא לבחון את עילת המעצר. הוא סבר כי משחברו העוררים והאחרים לביצוע מעשה הפריצה תוך כדי תכנון וכאשר הם מצוידים בכלי פריצה אין לראות בכך אירוע גניבה פשוט אלא אירוע מתוכנן ומתוזמן על ידי העוררים והאחרים שלכולם עבר פלילי בעבירות רכוש. בית המשפט סוקר את העבר הפלילי של העוררים ומגיע למסקנה כי שילוב המסוכנות הנלמדת מהמעשה עם עברם הפלילי מקים עילת מעצר. בית המשפט מוסיף כי בשל כל אלה לא ניתן לשחרר את העוררים ואת האחרים לחלופה, והורה כאמור על מעצרם עד תום ההליכים.

8.                  טרם הגשת העררים שלפני הוגש ערר על ידי סנגורו של אלפקיה. ערר זה נדון בפני עמיתי כב' השופט כ' מוסק ונדחה (עמ"ת 28749-01-13, החלטה מיום 16.1.2013). השופט מוסק דן בהחלטתו בטענות שהועלו בפניו באשר לראיות, שהן טענות דומות לאלה שנטענות בעררים שלפני, וכתב את הדברים הבאים:

"באשר לראיות לכאורה אומר, כי לטעמי הראיות שהוצגו בפני בית משפט השלום, וכן אלה שהוצגו בפניי די בהן כדי לקבוע לשלב הזה כי קיימות ראיות לכאורה. מדוחות העיקוב עולה באופן חד משמעי כי שלושה אנשים נכנסו לרכב בו היה אדם נוסף, וכי באותו רכב שנעצר סמוך מאוד למועד ההתפרצות נמצא הרכוש החשוד כגנוב וכן כלי פריצה, בשלב זה עולה קשר בין ההתפרצות והגניבה לבין הרכב ויושביו, שלא סיפקו הסבר לעובדות אלו. נהפוך הוא, ההסברים שנתנו עומדים בסתירה אחד לשני, קיימות מספר גרסאות מפי העורר והנאשמים האחרים, לרבות ובפרט לטענת העורר כי עלה לרכב בשלב מאוחר יותר."

9.                  בקשת רשות לערור על החלטת בית משפט זה באותו ערר נדחתה (החלטת כב' השופט ע' פוגלמן בבש"פ 630/13 מיום 25.1.2013).

10.              בעררים מבקשים העוררים לתקוף את קביעת בית משפט קמא באשר לקיומן של ראיות לכאורה המתייחסות אליהם. הם טוענים כי לא היה מקום להחיל את החזקה התכופה בכלל ובכל מקרה ניתן לייחס את עבירות ההתפרצות והגניבה רק לחושיה שמסר גרסה כי הרכוש שלו וכי הוא מצא אותו. עוד נטען כי דו"ח העיקוב לוקה בחסרים ובפגמים רבים, קיימים בו פערי זמנים שמהם ברור כי קשר העין ניתק. אין על הדו"חות רישום מתי נכתבו ומתי נחתמו ומה מרחק התצפית. העוררים הפנו לכך שהמתלונן אינו הבעלים של הבית והוא שהה בחו"ל מיום 27.12.12 עד ליום 3.1.13 כך שאינו יודע מתי בדיוק הייתה הפריצה. לשיטת העוררים מדובר בכרסום ממשי בראיות תוך פגיעה בעוררים. מכאן נפנים העוררים לתקוף את הקביעה האחרת של בית משפט קמא והיא כי קמה עילת מעצר וכי אין מקום לבדוק חלופה. הם מצביעים על כך שמדובר בעבירת רכוש מסוג שאינו מקים עילת מעצר ובכל מקרה היה מקום לבחון חלופה. לשם כך מציעים העוררים להיעזר בתסקיר מעצר.

11.              בדיון שהתקיים בעל פה התמקדו הסנגורים בטענות כי הדו"חות לוקים בחסר ופגומים וכן כי לא חלה החזקה התכופה ומטעם זה לא ניתן לקשור את העוררים להתפרצות ולגניבה אלא לכל היותר להחזקת רכוש חשוד כגנוב.

12.              עמדת המשיבה היא כי אין ממש בערר. היא מפנה לכך שאותן טענות הועלו בפני בית משפט השלום ולאחר מכן בפני בית משפט זה ונדחו. היא סבורה כי אין להתיר לעוררים לתקוף את החלטת בית משפט קמא משזו נבחנה כבר על ידי ערכאת הערעור. בנוסף טוענת המשיבה כי קיימות ראיות לכאורה ועילה למעצר ומתנגדת לכל אפשרות לשחרור העוררים לחלופה. עוד מתנגדת המשיבה להזמנת תסקיר מעצר. יש לציין כי לאחר שהדיון התארך נעשתה על ידי הצדדים השלמת טיעון בכתב טרם מתן החלטה.

13.              בכל הנוגע לשאלת קיום ראיות לכאורה אין לי אלא להצטרף לדברים שנכתבו על ידי בית משפט השלום ועל ידי עמיתי השופט מוסק. עיון בראיות לרבות דו"חות העיקוב תומך בניתוח שנערך בשתי ההחלטות באשר לקיומן של ראיות לכאורה הנובע מהימצאות הפריטים שנגנבו בבית בתוך הרכב שבו היו ארבעת המשיבים. הרישום המתייחס לשעה 19:29 מצביע על כך ששלושה גברים יצאו מהבית כשבידי אחד מהם שקית שחורה והצטרפו לגבר רביעי שהיה בתוך הרכב וכל הארבעה נסעו מאותו מקום. הרכוש שנגנב נמצא כאמור לאחר מכן בתוך הרכב ובמקום לתת הסבר להימצאות הרכוש האמור - היו הודעות העוררים והאחרים רצופות סתירות שרק העמיקו את החשד.

14.              העוררים העלו טענה באשר לתחולת החזקה התכופה במקרה זה, בעיקר בהתחשב בכך שלא ניתן לדעת מתי הבית נפרץ ומתי נגנבו החפצים שבסופו של דבר נמצאו ברכב. איני סבור כי יש בטענה ממש. כפי שעולה מחומר הראיות במהלך התצפית נראה הרכב ליד אותו בית שלאחר מכן התברר שנפרץ ונגנבו ממנו החפצים שהיו ברכב. איני סבור כי די בכך שהמתלונן לא היה בבית החל מיום 27.12.12 והגיע רק ביום 3.1.13 כדי להשפיע על המסקנה הנובעת מהתצפית שנערכה ומהימצאות החפצים שנגנבו מתוך הבית ברכבם של המשיבים. המסקנה הנובעת מכך היא כי מדובר בחפצים שנגנבו במועד שבו חנה הרכב ליד הבית - ויושביו, למעט הנהג, יצאו ממנו וחזרו עם השלל.

15.              הכלל  בדבר החזקה התכופה (Recent Possession) הוא חזקה שבעובדה, לפיה על פי ההיגיון וניסיון החיים ניתן להסיק מהימצאותו של חפץ שנגנב, זמן לא רב לאחר הגניבה, בחזקתו של פלוני על הקשר שבין פלוני לבין מעשה הגניבה. הקשר בין מחזיק הרכוש הגנוב לבין הגניבה הינו בגדר הנחה, אשר הנאשם רשאי להביא ראיות כדי לסתור אותה או להטיל ספק במשמעות שיש להימצאות הרכוש הגנוב ברשותו. בית המשפט נדרש לשקול על בסיס המכלול האם יש בחזקה כדי לבסס את האישום ברמת הוודאות הנדרשת (ע"פ 480/88 אלברט פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (4) 397, 400 (1989) (להלן: "פרץ"); בש"פ 2148/97  עוואד רבאיעה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1) 279 (1997)).

16.              בפסיקת בתי המשפט נקבע כי לא ניתן לקבוע קו גבול מסוים של סמיכות זמנים שעד אליו תוכל החזקה לקום ושממנו ואילך לא ניתן יהיה להשתמש בחזקה, והשימוש בה אינו תלוי רק בסמיכות הזמנים אלא קם ועולה בהתאם לכלל נסיבות המקרה (ע"פ 5492/11 מורד אלרחמן נ' מדינת ישראל, פסקה 18 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל, 5.8.2012).  מכל מקום בעניין פרץ, פרק הזמן בו מדובר היה של שבועיים ובמקרה אחר שנדון בע"פ 831/81  רפאל שרף נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (2) 174 (1983), הוחלה החזקה על חפצים שנגנבו ונמצאו אצל המערער בחלוף שבוע.

17.              במקרה שלפני הנסיבות המקימות את החזקה הן ברורות ונובעות מהימצאותם של הנאשמים עם הרכב לצד הבית שממנו נגנבו החפצים והמצאות החפצים ברכב זמן קצר לאחר מכן. יש בכך כדי להוות את הנדרש כדי להקים חזקה תכופה גם אם המתלונן עצמו לא היה בבית בשבוע שלפני הפריצה ואינו יכול לנקוב במועד שבו ארעה.

18.              אשר לעילת המעצר, גם בעניין זה מקובלת עלי עמדתו של בית משפט קמא מטעמיה. כפי שציין בית משפט קמא המדובר בפריצה לבית מגורים שנעשית על ידי חבורה. התפרצות כזו משלבת מסוכנות אינהרנטית נוכח הפוטנציאל להתפתחות אלימה אגב הפריצה וערעור הבטחון האישי של הציבור (ר' בש"פ 6172/12  יעקב אביחסירה נ' מדינת ישראל (28.8.2012) בש"פ 45/10 פאדי מסארוה נ' מדינת ישראל (8.1.2010); בש"פ 3859/10  עליאן ואיל נ' מדינת ישראל (25.5.10); בש"פ 1712/11 אמיר אזולאי נ' מדינת ישראל (21.3.2011)).  לצד המסוכנות הנלווית לעבירת ההתפרצות הרי שעבר פלילי בעבירות רכוש יש בו כדי להצטרף לשיקולים התומכים בהתקיימותה של עילת מעצר (השווה בש"פ 45/10 הנ"ל, שם; בש"פ 1984/11 מנאד אבו עיסא נ' מדינת ישראל (21.3.2011)).